Phree וכתב היד | תנועה דיגיטלית או תנועה טבעית?

יואב טלר ישיבה מול מחשב, שיטת אלכסנדר ושיקום גופני Leave a Comment

Phree

הישראלים הביאו לנו טכנולוגיה חדשה סוף סוף. מאז פריצת הדרך של הסמארטפונים, אנחנו מדשדשים בגרסאות משודרגות של אותו דבר, קצת אחרת. הנה סרטון הקידום של Phree מתוך פרויקט ה-Kickstarter שלהם. ואחרי זה נצלול קצת לתוך משמעויות והשלכתן עלינו – דרך הגוף.

Touch Screen

מאז שמסכי המגע השתלטו לנו על החיים קרה דבר אחד משמעותי: במקום ללחוץ על כפתור פיזי ששוקע ועושה רעש, אנחנו לוחצים חלש יותר על מסך מזכוכית. במקום מקלדת גדולה ומסורבלת, יש לנו מסך קטן שנכנס לנו בכיס. זו המהפכה שהייתה: קטן יותר, חזק יותר. הכל התכווץ וקיבל מנה גדולה של סטרואידים מאינטל.

מבחינה שכלית, מהפכת מסכי המגע לא שינתה את צורת המחשבה ואופן הפעולה שלנו, אלא לקחה אותן לקצה. בואו נראה.

ההבדל בין דיגיטלי וטבעי

דיגיטלי זה בעצם לקחת את המציאות, לשבור אותה לקוביות קטנות קטנות, ולהדביק אותן חזרה בלי שנרגיש.
ככל שהקוביות קטנות יותר, ככה אנחנו פחות מרגישים את זה.

אחת הקוביות הידועות היא הפיקסל. מעט מדי ״מגה פיקסל״ והתמונה או הוידאו נראים ״מפוקסלים״ – רואים את הקוביות. התמונה לא נראית חלקה.

תמונה חלקה?

העולם הדיגיטלי ״מרמה״ את החושים והמוח שלנו ע״י יצירת סימולציה של העולם הטבעי. כלומר, הוא מנסה להעלות את הרזולוציה של המוזיקה או התמונה שאנחנו צורכים עד לרמה שבה החושים שלנו לא מספיק רגישים כדי להבחין בכך שמישהו שבר את החומר המקורי לקוביות והדביק בחזרה. זה עובד על כולנו.

מילים ושפה

מכירים את התחושה הפנימית הזו שאתם מרגישים או חושבים משהו, ואין לכם מילים מספיק טובות בשביל לבטא אותה? שאתם בוחרים מילים בניסיון לבטא את התחושה הפנימית הזו, אבל כשהמילים יוצאות מהפה, אתם מרגישים צרימה כזו, שלא הצלחתם לבטא את עצמכם כמו שצריך? זו בדיוק המגבלה של השפה והשימוש במילים.

העולם הטבעי

אנחנו יצורים טבעיים, וכשאנחנו עוברים חויה פנימית כלשהי, אין בה מילים. יש בה חומרים, חשמל, תנועה, תחושה.
המילים הם בסך הכל הניסיון שלנו כלפי עצמנו או כלפי הסביבה, לשים את החויה שלנו בתוך מגירה עם מדבקה, לקטלג ולהגדיר את מה שעובר עלינו באמצעי של שפה.

תרגום החויה הפנימית-הטבעית שלנו למילים הוא תהליך זהה למה שעושה העולם הדיגיטלי: לקחת תופעה טבעית, לפרק אותה לקוביות ולהרכיב בחזרה למשפט או מילה:

״מה שלומך?״
א. ״הכל טוב״
ב. ״על הפנים״
ג. ״סבבה״
ד. ״חיים…״
וכך הלאה.

כששואלים אותנו ״מה שלומך?״, אנחנו עשויים להיכנס פנימה, לעולם הפנימי שלנו, ולנסות לענות על השאלה. אבל בפנים, הדברים מורכבים. ואין לנו מילה או משפט שיכול לענות על השאלה. השפה נותנת לנו רק כמה קוביות שאפשר לבחור מתוכן. ואצל רובנו, התשובה לשאלה הזו לא תהיה אותנטית, היא לא תשקף את מה שקורה באמת בתוכנו. העולם הטבעי מתחולל לו בפנים, והשפה המוגבלת לא עושה עימו חסד.

אז המילים והשפה, שהן אחד הכלים המרכזיים בעזרתו אנחנו מתקשרים עם הסביבה, מפרקות את העולם שלנו לעשרים ומשהו אותיות, שבונות לנו ערימה של מילים, שבונות לנו ערימה של משפטים, ובעזרת הלגו הזה אנחנו אמורים להסביר לעולם מה קורה אצלנו במעמקים.

אני אגיד דבר אחד, השפה המילולית היא כלי הרבה יותר מוגבל לייצוג העולם הטבעי מאשר שפת המחשבים. למה? כי למחשבים יש הרבה יותר קוביות מלנו.
כשמחשב מקליט מוזיקאי מנגן על כלי חי (טבעי), ופולט את זה אחר כך ביו-טיוב (שחזור דיגיטלי), זה נשמע הרבה יותר אמין מאשר כששואלים אותי ״מה נשמע?״ ומקשיבים לתשובה…

צורות תקשורת אנושיות אחרות, נותנות ביטוי הרבה יותר טוב לעולם הטבעי שלנו מאשר מילים. לדוגמא, מבט (תקשורת דרך העיניים), שפת גוף, ומגע – שלושתן שפות טבעיות שלא עוברות תרגום לקוביות במוח, אלא נשארות טבעיות ויוצאות טבעיות. דוגמאות נוספות: ציור, פיסול, תנועה, מוזיקה. מי שמפתח רגישות לשפות האלה (לומד לדבר ולהבין אותן) מוצא שהם מייצגות את עולם החויות הפנימי באופן מדויק ואמיתי יותר. וכן, יש גם סופרים אמנים שמצליחים לעשות את זה באמצעות המילה הכתובה.

תנועה טבעית מול זמזום דיגיטלי

שבו לרגע בכסא, ובואו נסביר את ההבדל בין דיגיטלי וטבעי – בתנועה אנושית.

בדיגיטלי אין תנועה. יש קפיצה בין הקוביות, המחשב קורא אותן אחת אחרי השנייה, מחבר או מפחית, ומגיע לסכום: בגלל זה קוראים למחשב ״מחשב״. לקוביות ברמה הכי מזערית של המחשב קוראים ״ביטים״. בקוביות קצת יותר גדולות, של תמונה למשל, המחשב עובר בין כל פיקסל לפיקסל ובונה מהן תמונה.

כל קוביה היא מצב. יש לכם שתי קוביות, אחת של ישיבה והשנייה של עמידה.
רוצים לזוז באופן דיגיטלי? עיברו מישיבה לעמידה. מה קרה בדרך? המידע הזה הלך לאיבוד, כי אין לכם קוביה שתייצג אותו.

תנועה היא פעולה טבעית מתוקף שמה: יש בה רציפות ולא קפיצה ממצב למצב, אלא מעבר חלק.
גם במצב הקודם, שזזתם דיגיטלית, הייתה שם תנועה, אבל לכם לא היה שום מידע לגבי מה שקרה בה.

עכשיו שבו שוב. בזמן הישיבה, קילטו בעזרת החושים שלכם את כל המידע הגופני שנשלח אליכם מתוך הגוף: מגע הכפות בקרקע, הישבן על הכסא, מרקם הבטן והגב וכל דבר אחר שעולה.
עכשיו, במקום ״לעבור לעמידה״, נועו מישיבה לעמידה, והשתמשו בחושים הפנימיים שלכם כדי להתבונן במה שקורה בדרך מנקודה א׳ לנקודה ב׳.
את כל האינפורמציה הזו איבדתם בזמזום הדיגיטלי שלחץ על הכפתור: ״נא לעבור ממצב א׳ למצב ב׳״.

מה חשוב באינפורמציה הטבעית הזו?

כל אינפורמציה שהגוף שולח אלינו אינה מיותרת!

בעידן שבו אופניים חשמליים מחליפים את הרגליים, הגוף האנושי מתנוון אט אט והמחשבים מתפתחים מהר מהר.
אנחנו יכולים להשתמש באינפורמציה הטבעית כדי לתקן את דרכנו מנקודה א׳ ל-ב׳, ולמצוא בתוכנו את התנועה הטבעית כחלק מהטבע שטמון בתוכנו, שהוא באמת מחולל הבריאות מספר אחת. סתם ככה בשביל לפשט את העניין, אדם שסובל מכאבי גב (יש הרבה כאלה, לא?) יוכל, באמצעות שימוש באינפורמציה שהגוף שולח אליו, למצוא את שלמות הגב שלו ולגמול את עצמו מהכאבים. וזה רק קצה החוט. שיטת אלכסנדר, למי שתוהה, זה בדיוק זה: להקשיב לגוף, ולדעת מה לעשות איתו.

כשאנחנו ״קופצים״ באופן דיגיטלי מישיבה לעמידה או מנקודה א׳ ל-ב׳, חסרי מידע ונוכחות לגבי הדרך מפה לשם, הגוף עושה עבורנו את קיצור הדרך המהיר ביותר. ואז הגוף מתקצר. וזה לא טוב, אתם מבינים.

כתב יד מול תקתוק

אם נחזור להמצאה המבריקה של בעלי המבטא הישראלי מהסרטון, ואחרי שדיברנו על הדיגיטלי מול הטבעי, נראה את ההבדל בין כתב יד לתקתוק על אותיות.

הקלדה היא תקתוק. תק-תק-תק-תק. שומעים? תקתוק על אותיות, בין אם במקלדת משנות השמונים או בסמארטפון מהחלל, הוא פעולה דיגיטלית של מעבר בין קוביות, מופרדת ולא רציפה.
הפעולה הזו גם לוקחת מאיתנו את האופי הייחודי שלנו והופכת את כולנו לאותיות זהות על המסך.

כתב יד הוא תנועה. הוא משיכת מכחול, פעולה גופנית טבעית, הוא ציור מתמשך של אותיות.
לכל אחד יש כתב יד ייחודי משל עצמו, שמבטא את מי שהוא ולא רק את המילים בהן הוא משתמש. הרבה יותר אינפורמציה.
אז האביזר המדובר משחרר אותנו במשהו, But we are not really Free. אנחנו תלויים במסכים ומחשבים, והם פה כדי להישאר. אולי בגלל זה ה-Ph.

Phree

אחרי שהתלהבות שלי שכחה קצת, אני מנסה לחשוב מה אנשים יעשו עם האביזר המגניב הזה. איך המציאות תפגוש אותו.
אנשים רוצים לכתוב הודעות מהר ושיהיה להם מקום על המסך הקטן. אני לא משוכנע ש-Phree הולך להחליף את המקלדת הוירטואלית של הסמארטפון. תחשבו על זה, אם תצטרכו לכתוב את ההודעות שלכם בכתב יד, לא יהיה לכם מקום על המסך, כי הפונט (גופן) שלכם הרבה יותר גדול מהפונט על המסך. מעבר לזה, שיש משהו מסורבל בלשלוף את העט כל פעם.

אני יותר רואה את Phree מתחבר עם כלים יצירתיים, שקשורים יותר לציור או שרטוט מאשר לכתיבה סיטונאית של מאות ואלפי מילים בהודעות יומיומיות. זאת בדומה ל-Wacom הקיים כבר שנים ועושה את אותו דבר, רק עם משטח. החבר׳ה של Phree מתיימרים לגרום לכם להשתמש בו בלי לשלוף את הטלפון, ומעניין אם זה יקרה. האמת (העגומה?) עבורם היא שאנחנו מתקתקים הרבה יותר מהר ממה שאנחנו כותבים, וזמן, כידוע, אין לנו. או יותר נכון, סבלנות.

הירשמו כאן כמנויי האתר וקבלו גישה בלעדית לאזור הסרטונים + פוסטים חדשים אליכם למייל: [convertkit form=4916177]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.